מזרחי נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ

החלטה

הבקשה

לפניי בקשת הנתבעת (להלן: "המבקשת") להתיר לה הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי בהתאם לסעיף 6ב סיפא לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, לפיה, נותרה לתובעת (להלן: "המשיבה") נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 35 (1) ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, הקשורה לפגיעה בקרסול ימין הימנה סובלת המשיבה.

עניינה של התביעה בתאונת דרכים אשר אירעה למשיבה, ילידת 1981, ביום 17.10.07. התאונה הוכרה על ידי המל"ל גם כתאונת עבודה.

ביום 11.10.09 קבע המל"ל כי למשיבה לא נותרה נכות צמיתה בהעדר הגבלה בתנועות הקרסול.

המשיבה הגישה ערר על החלטה זו וביום 22.2.10 קבעה ועדה רפואית לעררים כי למשיבה נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בקרסול ימין החל מיום 1.1.08 בגין שינויים ניווניים אשר נצפו בבדיקות הדמיה.

לטענת המבקשת, בפני הועדה הרפואית לעררים לא עמד תיעוד רפואי הקודם למועד התאונה, אלא חומר רפואי שמקורו לאחר התאונה בלבד. לדברי המבקשת, הסתירה המשיבה את עברה הרפואי מן הועדה הרפואית לעררים, שכן בשנת 1998 עברה המשיבה תאונה ונקעה את קרסולה הימני אשר גובס.

עוד טענה המבקשת, כי החל משנת 1994 סבלה המשיבה מדלקת פרקים שהסבה לה, על פי התיעוד הרפואי, לכאבים בידיים וברגלים.

עניין נוסף שמציינת המבקשת הוא כי בועדה הרפואית לעררים ישב אורטופד יחיד (יתר המומחים הם בתחומים אחרים) אשר עובד דרך קבע עם משרד ב"כ המשיבה וגם מן הטעם הזה קיים חשש של ממש למשוא פנים.

המשיבה מתנגדת לבקשה.

לטענת המשיבה, התיעוד הרפואי על אותה תאונה משנת 1998 הוא דל ומלמד על נקע בקרסול בלבד ומאז ועד לתאונה מושא תיק זה, אין כל תיעוד אודות טיפולים, תלונות או כאבים בקרסול ימין. לדבריה, יש בכך כדי להצביע על היות אותו מקרה שולי ועל כך שלא הותיר הוא נכות בתובעת. עניין הפרקים, כך לטענת התובעת, היה בילדותה ואין בו כדי להשליך על מצבה בעקבות התאונה מושא תיק זה, מה גם שהוא בא לידי ביטוי בקרסול שמאל. התובעת התרעמה על טענות הנתבעת ביחס למומחה אשר ישב בועדה הרפואית לעררים וטענה כי אין להטיל דופי במומחיותו.

אחר שעיינתי בבקשה ובתיעוד הרפואי המצורף לה, בתגובה ובתשובה לתגובה, מצאתי כי יש מקום להיעתר לבקשה.

המסגרת הנורמטיבית

הרשות להבאת ראיות לסתור קביעת דרגת נכות לפי סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ניתנת אך במקרים חריגים, בנסיבות יוצאות דופן אם ביהמ"ש השתכנע שבנסיבותיו של המקרה מן הצדק להתיר זאת, מטעמים מיוחדים שיירשמו.

הלכה היא כי תתאפשר הבאת ראיות לסתור במקרים חריגים בלבד ובקווים כלליים, הצביע בית המשפט העליון על שני סוגים של טעמים, שיהיה בהם כדי להצדיק מתן ההיתר:

האחד - טעמים משפטיים כמו פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי והשני - טעמים עובדתיים כבדי משקל כמו שינוי מהותי במצבו של התובע.

(רע"א 1193/90 מ"י נ. הפול חברות הביטוח הישראליות בע"מ, מה(4) 230; בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט (4) 505 (1985) וע"א 5779/90 הפניקס הישראלי נ' טיארה, פ"ד מה (4) 77 ). 

נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ לפתחו של הטוען לקיומן.

פער ניכר בין חוות דעת מומחה מטעם התובע לבין הקביעה על פי דין, אינו מהווה ראיה לסתור – בר"ע 641/85 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' סיסו, מ(3) 138 - אולם, אם תיקו הרפואי המלא של התובע לא היה בפני הועדה, יש בכך כדי לפגוע במסקנות הוועדה – ת.א. 474/90 (נצ') הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' גראיסי, תשנ(2) 481 - והאזכורים שם. כך גם התעלמות של המל"ל מפגיעות שנגרמו לניזוק עקב התאונה, מהווה טעם בגינו יש להתיר הבאת ראיות לסתור– ע"א 5779/90 הנ"ל.